בס"ד
תפיסת דימוי גוף בקרב ספורטאים חובבנים ותחרותיים– ענת מטיאש דיאטנית ספורט
דימוי גוף מתייחס לדימוי שנוצר על ידי הפרט לגופו שלו, הכולל הכרה והערכה של תכונות פיזיות שונות, כגון: מראה, מבנה גוף, כוח פיזי, בריאות כללית ומדדים נוספים.
למידת המודעות העצמית הגופנית ישנה השפעה רבה על הרגשות וכך גם על ההתנהגות הקשורה לבריאות, כמו שליטה במשקל, הסתגלות חברתית אישית, מתח פסיכולוגי, התפתחות עצמית ויחסים בין אישיים. להלן נסקור את הקשר בין מידת שביעות הרצון האישית של הספורטאי החובבן והמקצועי מדימוי גופו, לרמת ההשתתפות וההישגים בספורט, ואף בהשלכות נוספות, פיזיות ונפשיות, העשויות להתעורר בעקבות דימוי גוף שלילי אצל ספורטאים.
אחת ההשפעות המכריעות הנחקרות הינה מידת הלחץ הפסיכולוגי הנובע מציפיות גבוהות המוצבות לספורטאים בענפים שונים להצלחה וביצועים ללא דופי. הקשר המכריע בין מראה פיזי לביצועים ספורטיביים מוביל לרוב לאכזבה מוגברת כאשר ספורטאים לא מצליחים לעמוד בציפיות הללו. לחץ פסיכולוגי זה יכול להשפיע על הביטחון העצמי של הספורטאי, ולהוביל לתחושות של חוסר התאמה, אי ודאות ואף חרדה. רגשות אלו עשויים להשפיע על ביצועי הספורט של הספורטאי.
מעבר ללחץ פסיכולוגי, דימוי גוף בעייתי אצל הספורטאי יכול לעורר בעיות פיזיות ורגשיות כאחד העלולות להשפיע על הרווחה הפיזית והנפשית של הספורטאי, ולהוביל לאובדן הנאה והתלהבות מהאימונים והתחרויות. הפער בין דימוי הגוף הרצוי למציאותי עלול אף ליצור תחושות של אי נוחות וחוסר שייכות.
כמו כן, השפעות התקשורת והשפעות חברתיות תורמות באופן משמעותי לאופן שבו ספורטאים תופסים את גופם: תקני יופי בלתי ניתנים להשגה, המונצחים לעתים קרובות על ידי פרסומות ותרבות סלבריטאים, עלולים לגרום לספורטאים להרגיש לא מספיקים ולא מרוצים מהמראה הפיזי שלהם. זה יכול להשפיע על ההערכה העצמית שלהם ועל הרווחה הנפשית הכללית. השפעות אלו עלולות להוביל להפרעות אכילה, אימון יתר והתנהגויות שליליות אחרות בניסיון להשיג את דימוי הגוף ה"אידיאלי".
למאמנים תפקיד מכריע בעיצוב תפיסת דימוי הגוף של ספורטאים. הם צריכים לתעדף טיפוח מערכת יחסים בריאה בין ספורטאים לגופם במקום לשים דגש מיותר על המראה החיצוני. חינוך ספורטאים על מגוון סוגי הגוף שיכולים להצטיין בספורט יכול לעזור להפיג מיתוסים מזיקים ולעודד קבלה עצמית.
במחקר שפורסם בשנת 2020(1), נבדק הקשר בין דימוי גוף, מסוגלות עצמית, הערכה עצמית, והשתתפות בפעילות גופנית. בקרב 1000 סטודנטים חובבי ספורט מסין, בסיוע מורים לחינוך גופני ויועצים פסיכולוגיים במכללה.
המחקר בוצע באמצעות שאלון מובנה המורכב מחמישה מרכיבים: מרכיב ראשון:מידע ורקע אישי (מין, גובה, משקל, BMI),מרכיב שני: רמת השתתפות בספורט, אשר חושבה ע"פ תדירות הפעילות בשבוע, עצימות הפעילות, משך הזמן בה בוצעה בכל פעם, בנוסף מידת העצימות של הפעילות הנעה בין "רגוע מאוד" ל "עייף מאוד". מרכיב שלישי :סולם הערכה עצמית. המרכיב הרביעי כלל סולם דימוי גוף המעריך כושר גופני, הסתגלות למראה חיצוני, דאגה למשקל, הערכת המראה החיצוני ,הערכת הבריאות הכללית. המרכיב החמישי היה סולם מסוגלות עצמית.
במאמר נמצא כי דימוי הגוף של הסטודנטים במכללה מושפע ממגדר ומBMI-. הוכח שנשים מקדישות תשומת לב יתרה לדאגה למשקל ולהסתגלות למראה, בעוד גברים מקדישים יותר תשומת לב להערכת הפיזית ולהערכת המראה. לאלו עם BMI תקין הייתה הערכה גופנית טובה יותר ודאגה למשקל מאשר לאלה עם BMI של תת משקל. באשר לציוני אישור עצמי, מסוגלות עצמית והשתתפות בספורט, אלה היו גבוהים באופן מובהק אצל גברים מאשר נשים, בעוד שציוני המסוגלות העצמית והשתתפות בספורט היו גבוהים יותר באופן מובהק באלה עם BMI תקין מאשר באלו עם תת או עודף משקל.
לפיכך , נראה כי דימוי גוף חיובי בקרב סטודנטים יכול לשפר את ההערכה העצמית ומהווה גורם מפתח לחיזוק ההשתתפות ומידת הניצחון בענפי ספורט שונים.
במאמר נוסף(2), נבחן הקשר בין הפרעות דימוי הגוף להפרעות אכילה בקרב ספורטאים לפי ענף הספורט ומין הספורטאים.
מחקר זה התמקד בהפרעות אכילה מסוג אנרוקסיה ובולמיה נרבוזה.
אנורקסיה– אנורקסיה מוגדרת כריסון והגבלה של הקלוריות הנצרכות לעומת דרישות הגוף, ירידה משמעותית במשקל, פחד עז מעליה במשקל או השמנה ועיוות בדימוי הגוף. אנורקסיה היא הפרעה המאופיינת בירידה מכוונת מתמשכת הנגרמת ע"י המטופל הלוקה בה בעוד בולמיה– היא מחלה המאופיינת במחזורים של התקפי זלילה (binges) שאחריהם מגיעה פעולה "מפצה" כגון הקאות יזומות, שימוש במשלשלים, פעילות גופנית מוגזמת ועוד. היא תסמונת המאופיינת בהתקפים חוזרים של אכילת יתר ועיסוק יתר על המידה במשקל הגוף, מה שמוביל את החולה לנקוט בצעדים קיצוניים. בדרך כלל שתי הפרעות אלו נשמרות בסוד וכאן מתחילה הבעיה במיוחד לכל אלו העוסקים בספורט תחרותי.
שתי ההפרעות הללו מאופיינות בדימוי גוף שלילי.
חוסר שביעות רצון מדימוי הגוף הוא אמצעי חיזוי חזק המנבא אנורקסיה ובולמיה נרבוזה, וברגע שדימוי הגוף משתפר הפרעות האכילה פוחתות.
ישנה נטייה לחשוב שהפרעות האכילה הללו פזורות באופן שווה באוכלוסייה הכללית אולם נוכחותן גוברת באוכלוסיות ספציפיות דוגמת ספורטאים. חוסר שביעות רצון מהגוף והפרעות אכילה, מתרחשים בתדירות גבוהה יותר אצל נשים מאצל גברים (בטווח של 6%-45% בספורטאיות ו-0%-19% בספורטאים גברים) הן באוכלוסייה הכללית והן בקרב ספורטאים. בקרב ענפי הספורט השונים, הפרעות אכילה נפוצות יותר בענפי ספורט אסתטיים (דוג' התעמלות אומנותית) מאשר בספורט המחולק לרמות משקל (ג'ודו).
למחקר הוזמנו 2500 ספורטאים מ 20 ענפי ספורט, עליהם היה לעמוד בקריטריונים של תחרות ברמות הגבוהות ביותר, מעל גיל 18, גויסו 1,113 ספורטאים ו 755 מהם מילאו את כלל השאלונים. גילם הממוצע היה 24.8, טווח הגילאים 18-35, 31.1% מהם גברים. הם חולקו לקבוצות הספורט הבאות: אסתטיקה (התעמלות אומנותית, קבוצתית, בלט וריקוד מודרני), סיבולת (ריצה למרחקים ארוכים, שחייה ואתלטיקה קלה), משקל (ג'ודו, ג'יו ג'יטסו, אומנויות לחימה והרמת משקולות), כושר (קרוספיט ופיתוח גוף) וספורט כדור (כדורסל בדמינטון כדורגל כדוריד הוקי קרח וכדורעף).
כל הספורטאים מילאו שלושה שאלונים הנוגעים להערכת דימוי הגוף ((bsq, מבחן לאבחון בולמיה (built-r) ושאלון לאבחון הפרעות אכילה(EDE-Q).
תוצאות המחקר עולות בקנה אחד עם ממצאים ממחקרים קודמים המדווחים על בעיות בדימוי הגוף הקשורות באופן ישיר להפרעות אכילה.
במחקר זה לראשונה נראה היה שבענפי הכדור ישנה עלייה בקרב התסמינים המעידים על הפרעות אכילה. תוצאות המחקר מראות שקיימת בעיה אמיתית ועליה להילקח בחשבון ע"י ספורטאים, מאמנים, רופאים ומוסדות ציבוריים. לרוב ספורטאים פונים לאנשי צוות רפואי עקב ירידה בביצועים ולא בגלל תסמינים של הפרעות אכילה, על כן מודעות מוגברת של הצוות המטפל, לכך שהיקף הבעיה הולך וגובר, תעזור גם לבצע את ההתערבות וההערכה בשלב מוקדם יותר וגם לסייע לספורטאים להימנע מסבל.
תחום ספורט נוסף שעורר עניין הוא הג'ודו.(3)
ניהול משקל התחיל להיות עניין עיקרי בג'ודו מאז שנות ה-50, אז הג'ודו הפך לספורט מודרני, בינלאומי וממוסד, וקטגוריות משקל הוקמו בהדרגה והוצגו בתחרויות.
כיום, ג'ודו הוא ספורט אולימפי קרבי, כמו בענפי קרב אחרים, ספורטאי ג'ודו רבים מנסים להפחית את מסת הגוף שלהם על מנת להיות בעלי יתרון פיזי על פני יריבים או בשל סיבות פסיכולוגיות, כמו להרגיש עצמם כספורטאים אמיתיים או להרגיש תחושת מחויבות למטרות תחרותיות.
עדויות מראות שהתנהגות זו נמצאת אצל גברים ונשים כאחד. אם כי, נשים סובלות מאחוזים גבוהים יותר של תסמיני הפרעות אכילה.
נעשה מחקר איכותני(4) על עשר ספורטאיות בגילאי 12-18, המתאמנות בקראטה בישראל. כולן בעלות ותק של 2-11 שנים בענף ובעלות חגורה חומה ומעלה. על פי ראיון עומק מובנה למחצה שנשאלו הבנות, נראה כי הן פועלות ומנסות להתאים עצמן לאידאל היופי של הספורט, גם אם הן יודעות שהוא קשה להשגה ואינו בהכרח מטיב לבריאותן.
לסיכום,
ההבנה המעמיקה והערנות לבעיות וההשלכות של דימוי גוף שלילי אצל ספורטאים צריכה להיות גבוהה במיוחד בקרב האוכלוסיה ובעיקר בקרב מאמנים ואנשים מקצוע התומכים בענפי ספורט שונים.
מודעות לבעיה ההולכת וגוברת, חינוך למניעה מוקדמת, זיהוי וטיפול בהתאם למצב ע"י אנשי מקצוע הינם חיוניים. בפרט, יש לשים דגש על אוכלוסיות שנוטות יותר לפתח הפרעות כגון נשים, ספורטאים ובעלי עודף או תת משקל. מומלץ לפנות לייעוץ דיאטני, ולוודא אכילה מיטיבה, במיוחד בענפי הספורט האומנותיים שבהם אחוזי הפרעות האכילה גבוה יותר ואף בענפי הכדור והטיפוס שבהם חלה עלייה בתסמינים המעידים על הפרעות אכילה.
בצעדים אלו, ניתן ליצור תחושת מודעות, שימור על בריאות הגוף והנפש, ולסייע לאנשים לשרוד ולפרוץ דרך בפני הציפיות והאתגרים הללו.
ביבליוגרפיה
1. Ouyang, Y., Wang, K., Zhang, T., Peng, L., Song, G., & Luo, J. (2020). The influence of sports participation on body image, self-efficacy, and self-esteem in college students. Frontiers in Psychology, 10. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2019.03039
2. Kristjánsdóttir, H., Sigurðardóttir, P., Jónsdóttir, S., Þorsteinsdóttir, G., & Saavedra, J. (2019). Body image concern and eating disorder symptoms among elite Icelandic athletes. International Journal of Environmental Research and Public Health, 16(15), 2728. https://doi.org/10.3390/ijerph16152728
3. Escobar-Molina, R., Rodríguez-Ruiz, S., Gutiérrez-García, C., & Franchini, E. (2015). Weight loss and psychological-related states in High-Level judo athletes. International Journal of Sport Nutrition and Exercise Metabolism, 25(2), 110–118. https://doi.org/10.1123/ijsnem.2013-0163
